פיברומיאלגיה והיפוגליקמיה:
התחלואה המשולבת שלהן וטיפול באמצעות גואיפנזין ותזונה
מידע לרופאים
אנו מאמינים כי פיברומיאלגיה היא מולדת. בני אותה משפחה מתלוננים על תסמינים דומים או על אוסטיאורתריטיס וכאשר ממפים אותם, מתגלה אצלהם אותם אזורים פגועים בשרירים, בגידים וברצועות שאנו מוצאים בפיברומיאלגיה.
מטווח המטופלים הגדול שלנו (טווח גילאים שבין 4 ל 74), אנו מסיקים כי פיברומיאלגיה היום היא המצב המקדים לאוסטאוארתריטיס מחר. טווח הגילאים בו היא נפוצה מעיד על מעורבות גנטית. הממצאים שלנו כי 85 אחוזים מהמטופלים שלנו הן נשים, מכתיבים כי לפחות גן אחד חייב להמצא על כרומוזום ה-X. אם שני ההורים נושאים את הגן, התסמינים מתפתחים לעתים קרובות לפני שנות העשרה של ילדם.
לעתים קרובות אנו מדווחים על היסטוריה של "כאבי גדילה". טיפלנו בילדות בנות ארבע. אחת מהן התלוננה על כאבים שהחלו בגיל שנתיים והיא הייתה מתעוררת לעתים קרובות בלילות ונזקקה לאמבטיות חמות ומסג' כדי לחזור לישון.
לדעתנו, פיברומיאלגיה היא מחלת אגירה הדומה לשגדון (גאוט), אולם כזו שמשפיעה על הרבה יותר רקמות בגוף, בו זמנית. למרות שמטופלים מגיבים היטב לתרופות המפרישות שתנן (יוריקוסוריות), מלחים של חומצת שתן (שתנן) אינם מעורבים.
התסמינים המרובים שיוצרת המחלה והמגוון של המערכות המושפעות ממנה, עושים זאת לסביר כי קיימת צבירה עודפת של אניון שונה ממלח חומצת שתן. יון משוער זה יוצר תוהו ובוהו מטאבולי בגוף ועם זאת אינו מעורר כל תגובה דלקתית. הוא בבירור נתפס כמרכיב נורמלי של הגוף למרות ההיקף של תקלות פיזיולוגיות.
מכמה סיבות, אנו חושדים לפחות בתפקיד חלקי, פתולוגי של זרחה (פוספט) לא אורגני (Pi). השערה זו נתמכת על ידי מספר תצפיות. חולים מבחינים בקילוף או הסדקות מחזוריים של ציפורניהם (קלציום פוספט - סידן זרחתי). אבנית שן (סידן זרחתי) שמתפוררת לעתים קרובות, ולעתים אינה נוצרת עוד במהלך הטיפול. סידן, אותו מוסיפים לארוחות, מאפשר להפחית את מינון התרופה, מכיוון שהוא נקשר לזרחה (פוספט) ומאפשר לשניהם להיות מופרשים מהגוף בצואה. בדקנו דגימות שתן של 24 שעות של חולים כשהם התחילו בטיפול בגואיפנזין, וקודם לכן עם פרובנציד. מצאנו עליה של 60 אחוזים בהפרשת הזרחה (פוספט) ועלייה גם בסידן וגם באוקסלט, כל אחד מחצית מהכמות הזו. ייתכן ואניון נוסף מעורב כאן, אולם תצפיות אלו מעידות על פגם עיקרי במטאבוליזם של הזרחה (פוספט).
בנגטסון והנדריקסון עשו ביופסיה בפגיעות בשריר הטרפז של חולי פיברומיאלגיה ודיווחו על ירידה של עשרים אחוזים ב ATP בהשוואה לאנשים ללא פיברומיאלגיה. הם גם הבחינו בירידה דומה בפוספוקריאטין, מאגר האנרגיה הגבוהה שבאופן נורמלי יוצר מחדש ATP באופן כמעט מיידי. ליקויים אלו היו למעשה נרחבים יותר בגלל דילול מכמויות גדולות של רקמות נורמליות שנכללו בדגימות שלהם. שינויים דומים היו מינימליים בשרירים סמוכים, שלא נפגעו. רמות מופחתות של ATP תועדו גם בתאי דם אדומים של חולי פיברומיאלגיה. מחסור באנרגיה בתאים המושפעים על ידו יכול להסביר בקלות את כל התסמונת כמו גם את האי-תקינויות הכמיקליות של פיברומיאלגיה.
שמונים עד תשעים אחוזים מהזרחה (פוספט) הנאכל נספג, מה שמעיד על הצרכים הגבוהים של הגוף. אבובית הכליה הקרובה היא אתר הבקרה לספיגה או הפרשה של היון. אנו משערים כי קיים פגם מולד באנזים מסוים, קולטן, חלבון נושא, או משאבה פרוטאינית המספקים באופן נורמלי דיוק מטאבולי לאיזון הפוספטים. טעות זו מובילה לאגירה שאי אפשר לשנותה המתחילה בלידה. בהתחלה, הפוספטים מופחתים בצורה נכונה ברקמות רבות, במיוחד בעצמות, אולם בהדרגה, המאגרים התוך תאיים והמיטכונדריאליים גדלים. עודפים בכל אתר חייבים להיות מופחתים באופן דומה, בעיקר על ידי סידן. מתקנים לאגירת סידן הם מוגבלים, ותאים משמשים להצטברות ציטוסולית (בנוזל התא) שמתרחשת בסופו של דבר.
יונים של מימן (פרוטונים) משוחררים מתגובות אנזימטיות באמצעות מעגל קרבס. פוספט אינאורגני (Pi) נמצא בשווי משקל עם הפוספט דו פרוטוני (H2PO4)שכמותו עולה פי כמה בשעת פעילות גופנית. מאחר והלזיות במערכת שרירים ושלד אצל הפיברומיאלגיים הן התכווצויות קבועות (במצב של אימון גופני), הן אמורות גם לצבור יוני מימן , Pi ורמות גבוהו של פוספט תלת פרוטוני. מטבוליטים אלו הנמצאים במגמת עליה קשורים מקרוב למחסור ב ATP ותשישות שרירים. רמות גבוהות יותר של Pi, מימן ו H2PO4 ידועות כל אחת לכשעצמה כחוסמות את הווצרות האנרגיה ולכן יוצרות מחסור ב ATP הדרוש להפעלת משאבת הסידן. כתוצאה מכך, סידן אנו יכול לא להאגר ברטיקולום האנדופלסמטי ולא להיות מוצא מהתאים. כשל זה מאפשר הצטברות ציטוסולית של סידן עם תוצאות פתולוגיות. התיאוריה שלנו לגבי הגורם לפיברומיאלגיה היא שקיימת יצירה פגומה של ATP למרות מחזור תקין לגמרי של חומצה ציטרית (מעגל קרבס) היוצרת חום במקום אנרגיה.
יש להטביע מונחים חדשים כדי לשקף בצורה הולמת את הביוכימיה המבולבלת של מחלה זו. פיברומיאלגיה פירושה כאבים בשרירים וברקמות החיבור ולכן היא מתארת רק חלק מהתסמינים של החולה. ממצאים, כמו כמות מופחתת של הורמון גדילה [, IGF-1, neuropeptide Y, TSH response to TRH, serotonin, free ionic calcium (Ca2+), free urinary cortisol, certain amino acids; increased serum prolactin, substance P, and angiotensin converting enzyme, ] מבהירים כי מדובר במחלה מפושטת, בסיסית, המשפיעה על איברים ומערכות רבים. לפעמים, הפיברומיאלגיה העובר מחזור כמעט ועונה על דרישות אנרגיה מלאות; בפעמים אחרות, בקושי או בכלל לא. זמינות תקופתית של אנרגיה מאפשרת התפרצויות מאמץ מדי פעם, אולם הוצאת אנרגיה על ידי כל מערכת מופעלת, מכלה מיד את מאגר האנרגיה הזעום. לכן, תאונה, לחץ נפשי, זיהום או ניתוח עשויים להרע במידה רבה או להאיץ את התקף הפיברומיאלגיה הראשון.
"גבישים אמורפיים" נמצאים לעתים קרובות בבדיקת שתן. אנו חושדים כי אלו הם משקעים של האבנורמליות המשוערת שלנו של סידן ופוספט (זרחה). כשהם מרוכזים, הם יכולים לחשוף את משולש שלפוחית השתן (הטריגון) והשופכה, דבר הגורם לשפשוף דבר המביא לכאבים בעת מתן שתן והתקפים חוזרים של דלקת שלפוחית השתן, מקומית או בין-רקמתית. דלקת הנרתיק, דלקת הפות, והתכווצויות שרירי קרקעית האגן, הגורמות לדיספאריניה ולתסמונת הוולוודיניה, נכללים ב"תסמונת הגניטו אורינרית". אלו ותסמינים אחרים כמו גרוד בעיניים, טעם שרוף או מתכתי בפה, גרד, פריחות שונות, מרקם שיער וצמיחת שיער פגומים, והיסדקות ושבירה של ציפורני הידיים מעידים על המעורבות של העור וריריות שונות. דווח על תאי מסט מתפוררים באפידרמיס ובדופן השלפוחית כשהם משחררים היסטמין והרבה מהתוכן האחר שלהם. אימונוגלובילין G נמצא בריכוזים גבוהים באותו דוח דרמטולוגי. האבנורמליות הביוכימית של הפיברומיאלגיה משפיעה לא רק על העור, מוח, שרירים ושלד, מעיים ודרכי השתן אלא גם על רוב מבני הגוף האחרים ותפקודיהם.
האזורים הרבים, המומרצים יתר על המידה של פיברומיאלגיה שורפים דלק בקביעות. התוצאה היא תשוקה לסוכר בניסיון חסר ערך ליצור אנרגיה. צריכה מוגברת של פחמימות מניבה מעט אנרגיה בגלל העיכוב ביצירת ATP. סוכרים ועמילנים יוצרים גלים חוזרים של אינסולין אשר אצל אינדיבידואלים בעלי נטייה לכך, יוצר את סינדרום ה"היפוגליקמיה". כ 40 אחוזים מהנשים הסובלות מפיברומיאלגיה ו 20 אחוזים מהגברים מושפעים מכך. דרמטיות ביותר הן תחושות פתאומיות חריפות של חרדה. תסמינים מופיעים כשעתיים לאחר הארוחה, ולעתים קרובות בלילה. האפיזודות האלו אורכות 20 עד 30 דקות.
גנדר ואיפ חקרו את שחרורם של הורמונים מווסתים-נגדיים במהלך בדיקות סבילות לגלוקוז שנעשו לאנשים בריאים. דם נלקח כל 10 דקות והראה עלייה של אפינפרין החל מ 10 דקות לפני, עליה שהגיעה לשיאה בנקודת השפל של הסוכר בדם. מחציתם של נבדקים צעירים ובריאים אלו, הראו את התסמינים כשהאפינפרין התקרב לשיאו. אף אחד מהנבדקים לא נפל לרמות ההיפוגליקמיות המקובלות של 50 מיליגרם לדציליטר. באופן דומה, לכל אדם יש את הנקודה המוחית האינדיבידואלית לגלוקוז שמתחתיה המוח מאותת על גלוקפניה.
מדדים מתקנים מוגדרים היטב מופעלים. אפינפרין הוא הורמון ה"אל-כשל" המתקן היפוגליקמיה בתוך דקה או שתיים אולם גם גורם לתסמינים, אשר כשהם חזקים ביותר, מכונים "התקפי חרדה". איננו עורכים כבר מבחני סבילות לגלוקוז מאחר ו"תסמיני האפינפרין" מספיקים לאבחנה של אי סבילות לפחמימות המכונה בדרך כלל "היפוגליקמיה".
התסמינים ה"כרוניים" של היפוגליקמיה חופפים באופן בולט לפיברומיאלגיה. שני המצבים יוצרים "תסמינים מוחיים" דומים כמו תשישות, אי-שקט, עצבנות, דכאון, נדודי שינה, זכרון וריכוז לקויים, כמו גם חרדות ושלשולים. המחלות מובחנות בקלות זו מזו על ידי התלונות הקשורות למערכת שרירים ושלד של האחת ואלו הנובעות מפרצי אפינפרין של השניה. תסמיני היפוגליקמיה אינם משתפרים ללא מגבלות תזונה מתאימות. החולים חייבים להוציא מהתזונה שלהם קפאין, סוכרים פשוטים, ופחמימות מורכבות (תפוחי אדמה, פסטה, אורז, וכו') תזונה זו מונעת תנודות רחבות של רמת הגלוקוז בדם ועל ידי כך מונעת עלייה פתאומית ברמת האינסולין וצורך בויסות נגדי של אפינפרין. אי מילוי של ההמלצות התזונתיות האלו לא יעכב את ההיפוך של הפיברומיאלגיה, אולם התסמינים של אי סבילות לפחמימות ימשכו.
References
- Physicians' Desk Reference: Medical Economics Co., Inc., Montvale, NJ, 1997.
- Delaney T.P., M. Uknes S., Vernooij B., et al.: A central role of salicylic acid in plant disease resistance. Science, 266: 1247-1249, 1994.
- Winter R: A Consumer's Dictionary of Cosmetic Ingredients. New York, Crown Trade Paperbacks, 1994.
- Taylor J.R., and Halprin K. M.: Percutaneous Absorption of Salicylic Acid. Archives of Dermatol., 111 (6): 740-743, 1975.
- Brubacher, J.R. and Hoffman R.S.: Salicylism from Topical Salicylates: A Review of the literature. J. Toxicol., 34 (4): 431-436, 1996.
- Yip, A.S., Chow, W.H., Tai Y.T., and Cheung K. I.: Adverse effect of topical methylsalicylate ointment on warfarin anticoagulation: an unrecognized potent hazard. Postgrad. Med. J., 66(775): 367-369, 1990.
- Bengtsson A., and Hendriksson, K.G.: The muscle in Fibromyalgia - A Review of Swedish studies. J. Rheumatol., 16(Suppl. 19): 144-149, 1989.
- Personal Conversation with Dr. I. Jon Russell MD, PhD, Professor of Medicine at The University of Texas Health Science Center at San Antonio.
- Wilson J.R., McCully, K.K., Mancini D.M., Boden B., and Chance B. Relationship of muscular fatigue to pH and diprotonated Pi in humans: a 31P-NMR study. Journal of Applied Physiology. 64: 2333-39.
- Genter P., and Ipp E.: Plasma glucose thresholds for counter regulation after an oral glucose load. Metabolism, 43 (1): 98-103, 1994.